logo
כניסה למערכת
 כה אמרה דורית

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-29.5.2016 ל-3.6.2016

פָּרַס או פָּרַשׂ?

יש בעברית זוגות הוֹמוֹנִימים (מילים דומות, או אף זהות בצליליהן, אך שונות במשמעויותיהן) הקרובים במשמעותם. לכן אנחנו נוטים לבלבל ביניהם. הנה צמד שכזה:

 

פָּרַס – (המקבילה האנגלית: slicing) 1. בצע, חתך לפרוסות: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ" (ישעיה נח ז). 2. חילק, קצב. למשל: פריסה של תשלומים, פירושה: חלוקה של תשלום אחד למספר חלקים.

פָּרַשׂ – (המקבילה האנגלית: (spreading 1. מתח, שטח: "וּפָרַשְׂתִּי אֶת רִשְׁתִּי עָלָיו" (יחזקאל יב יג). 2. הושיט, שלח: "אֶפְרֹשׂ אֶת-כַּפַּי אֶל-ה'" (שמות ט כט).

 

מנין הבלבול? – מקורו בלשון חז"ל, אשר, בתפילת ערבית: "פְּרוֹשׂ עָלֵינוּ סוּכַּת שְׁלוֹמֶךָ" כתבו את הפועל באות סמ"ך: פְּרוֹס. (גם "בפרוס החג" הוא ביטוי מלשון חז"ל, אך משערים שמקורו במילה היוונית "paros", שפירושה: "לפני"). בעקבות הנוהג של חז"ל, האקדמיה ללשון העברית מתירה לכתוב את המילה פְּרִישָׂה גם בסמ"ך, ואולם, בסידורים נהוג לכתוב כמו בכתיב הקדום, התנ"כי של המילה, בשי"ן, ונכון ויפה לכתוב: פְּרִישַׂת שָׁלוֹם.

בפרוס השבת, נפרוש מפה לבנה ונערוך את שולחן השבת, ובהגיע ילדינו ונכדינו, נפרוש ידינו לחבקם, ונבצע או נפרוס להם מן החלה, כאוות נפשם.

שבת שלום,

דורית

=====================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-22.5.2016 ל-27.5.2016

לפני 25 שנים, ב-25.5.1991, עלו לישראל, בתוך יממה, 14,500 מיהודי אתיופיה ב'רכבת אווירית' בתוך יממה, במבצע שכונה: "מִבְצַע שְׁלֹמֹה".

 

שם המבצע מתייחס למסורת המזהה את יהודי אתיופיה כצאצאי אהבתם של המלך שלמה ומלכת שבא, בעת ביקורה המפואר בירושלים.

 

השמות הקדומים, שׁלֹמֹה, שׁוּלָמִית ושְׁלוֹמִית, כמו שמה של העיר ירושלים (ירושלם, עיר שלם), מושתתים כולם על השורש ש.ל.ם, ממש כמו המילים שְׁלֵמוּת, הַשְׁלָמָה ושָׁלוֹם. זהו שורש המשותף ללשונות השמיות: salamu  באכדית; שלמ באוגריתית; שְׁלָמָא  בארמית, שַׂלַאמ  בערבית).

 

שָׁלוֹם פירושו שלווה, מנוחה, שקט, מצב של תום ושל שלמות.

 

"יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ, שֶׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" (תהלים קכב ז).

 

בלשון חכמים: תַּם וְנִשְׁלַם הוא צירוף כבול שפירושו: נסתיים, נגמר, חסל.

 

כלומר, למען יושלם תהליך של שלום, יש להביא לידי סיום את מצב המלחמה ולהסכים לשלם את מחיר הוויתור באופן המשתלם לשני הצדדים. 

 

*

ז וַיֹּאמֶר דָּוִיד, לִשְׁלֹמֹה: בנו (בְּנִי)--אֲנִי הָיָה עִם-לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי.  ח וַיְהִי עָלַי דְּבַר-יְהוָה לֵאמֹר, דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ:  לֹא-תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי--כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי.  ט הִנֵּה-בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל-אוֹיְבָיו, מִסָּבִיב:  כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל-יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו (דברי הימים א כב).

  

שבת שלום, ושלום עלינו ועל כל באי עולם,

דורית

====================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-15.5.2016 ל-20.5.2016

 

הִכַּרְתִּי בעבר (חִירִיק מתחת לאות הֵא).

מַכִּיר בהווה (פַּתָּח מתחת לאות מֵם).

אַכִּיר בעתיד (כל שאעשה בעתיד יתחיל באות אָלֶף).

 

ההוגים נכונה – תחזקנה ידיכם! הטועים מוזמנים לתקן

ולמעוניינים – הנה הרחבה והסבר:

 

מַכָּר, הֶכֵּר, הַכָּרָה, הֶכֵּרוּת,

ממש כמו

 נֵכָר, נָכְרִי, מִתְנַכֵּר,

כולן מילים הגזורות מן השורש נ.כ.ר. 

זהו שורש שהוליד כביכול דבר והיפוכו, ואולם, גם הַמִּתְנַכֵּר מַכִּיר את אחיו בני האדם, ורק מתעלם, או מעלים את זהותו מהם.

"וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם, וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם, וַיֹּאמְרוּ, מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר-אֹכֶל: וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו, וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ":  (בראשית מב ז-ח). 

הפועל נ.כ.ר שייך לגזרת חפ"נ (חסרי פ"נ) – גזרה שבה פֵּא הפועל היא האות נון. בגזרה זו נופלת לה פא הפועל נון בבניינים נִפְעַל, הָפְעַל  והִפְעִיל. כך, במקום הִִנְכִּיר יש לומר הִכִּיר, ובמקום מַנְכִּירמַכִּיר, כשהאות כַּף  זוכה בדגש חזק תשלום דגש על האות שהושמטה לפניה.

למרבה הצער, אפילו קרייני החדשות טועים לפעמים, אבל אנחנו – אל נטעה!

נַכִּיר את העברית, ואל נא נִתְנַכֵּר לה. 

שבת שלום ושבוע טוב,

דורית

=========================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-8.5.2016 ל-13.5.2016

נֵס וַדֶּגֶל

ביום ג' הקרוב, ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, נוריד את הדגל לחצי התורן. למחרת, ערב יום העצמאות, נשוב ונעלה אותו אל ראש התורן.


דֶּגֶל  - יריעה של בד בעל צבעים או עיטורים מסוימים, המשמשת כסמל למדינה, לאגודה, לגדוד וכדומה: "וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ" (במדבר א נב).


אם כן, מה משמעות הדֶּגֶל במליצה המקראית היפהפייה: "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" (שיר השירים ב ד) - מליצה, המביעה אהבה גדולה ונאמנה של הדוֹד (האהוב) לרעיה? 


אפשר שהדוד חרת על דִּגְלוֹ, מטאפורית, את דבר אהבתו, כלומר, שב והכריז על האהבה לרעותו  הדְּגוּלָה והנִּדְגֶּלֶת, באוזני כל באי בית היין.

   

כיווּן פרשני נוסף נמצא במקור המילה דֶּגֶל באכדית, diglu, שפירושו: דבר לראווה. מכאן, יש המציעים כי מדובר במבטו של האוהב, כלומר, באופן שבו הוא רואה ומראה את אהובתו.


*


נֵס  במשמעות דֶּגֶל  הוליד את השורש נ.ס.ס, אך מקורה של המילה לוט בערפל, ואולי קרוב לשורש נ.ש.א. 

במקרא מופיעה המילה בהקשרים שאינם מותירים ספק באשר למובנה, כגון:

"שְׂאוּ-נֵס צִיּוֹנָה, הָעִיזוּ אַל-תַּעֲמֹדוּ" (ירמיהו ד ו).


בעקבות הקונגרס הציוני הראשון חיבר נח רוזנבלום, בהשראת הנביא, מילים עבריות לשיר העממי החסידי, בלחנו של נח זאלודקובסקי: 


שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל

דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה

מִי בָּרֶכֶב מִי בָּרֶגֶל

נֵעָשׂ נָא לַאֲגֻדָּה.


יַחַד נֵלְכָה נָא נָשׁוּבָה

אַרְצָה אֲבוֹתֵינוּ

אֶל אַרְצֵנוּ הָאֲהוּבָה

עֶרֶשׂ יַלְדוּתֵנוּ.


שׁוּבוּ, שׁוּבוּ מִמֶּרְחַקִּים,

אַרְצָה אֶרֶץ אָבוֹת!

נוּסוּ נוּסוּ מִמַּעֲמַקִּים

בְּעֶזְרַת שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת.


אָז עַם נִהְיֶה כְּמוֹ הָיִינוּ,

מֶנּוּ יָתֵד פִּנָּה. 

אָז אַךְ שְׂחוֹק יִמָּלֵא פִּינוּ,

וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה!



אַל נָא יָבוֹא מֹרֶךְ בָּנוּ

מִפְּנֵי חֶרֶב יוֹנָה -- 

נִקַּח לָנוּ מַה שֶּׁלָּנוּ,

נִשָּׂא נֵס צִיּוֹנָה!


רוּח יוֹאָב תַּלְבִּישֵׁנוּ, 

רוּחַ גְּבוּרַת צְדָקָה, 

בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ

חִזְקוּ וְנִתְחַזָּקָה!

שבת שלום ושבוע טוב,

 

דורית

=================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-1.5.2016 ל-6.5.2016

 

ביום חמישי הקרוב נציין את

יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

 

שׁוֹאָה (מן ש.א.ה) היא מילה שמקורהּ בעברית המקראית, שם משמעותה חורבן, הרס, כיליון וכן, קטסטרופה, אסון כבד מנשוא. בתנ"ך מופיעה המילה בהטיות שונות, 13 פעמים. ביניהן:

"אַל-תִּירָא, מִפַּחַד פִּתְאֹם; וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים, כִּי תָבֹא" (משלי ג כה);

"וּמַה-תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא?" (ישעיה י ג).

בספר צפניה ובספר איוב מופיע הצירוף "שׁוֹאָה וּמְשׁוֹאָה", לתיאור כיליון מוחלט.

במחצית השנייה של המאה העשרים נוצקה משמעות מיוחדת למילה "השואה": השמדתם השיטתית של כשישה מיליון יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה.

התייחסות לגורל יהודי אירופה תחת שלטון הנאצים כאל שׁוֹאָה הופיעה כבר כחודש וחצי לאחר מינויו של היטלר לקאנצלר גרמניה, בעיתון "דבר", במאמר שכותרתו: "בשעת השואה ליהדות הגרמנית". שבועיים וחצי לאחר פרוץ המלחמה, נכתב במאמר המערכת של העיתון: "שואת פולין עוד לא נתגלתה לעינינו בכל מוראותיה", ובהמשך: "שואה מחרידה ירדה על מיליונים של יהודי פולין, שואה העולה בהיקפה ובמוראותיה על כל הניסיונות אשר נתנסינו בהם בשנים האחרונות".‏ (מתוך הערך "שואה בויקיפדיה).

Holocaust , המושג המקביל בלועזית, מתייחס במקורו לקרבן כליל (הנשרף כולו על המזבח). הבחירה בשני מונחים אלו, שמקורם דתי, מבטאת את ההכרה באופי ובממדים חסרי התקדים של האירוע. (מתוך אתר יד ושם).

מִלִּים / מאיר ויזלטיר

שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַחֻרְבָּן
לֹא קָרְאוּ לַחֻרבָּן חֻרְבָּן;                                                                                                 שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַשׁוֹאָה                                                                                                          לֹא הָיָה לָה שֵׁם.

 
מַה הָיְתָה הַמִּלָּה חֻרְבָּן
שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַחֻרְבָּן?                                                                                                    מִלָּה לְתָאֵר דָּבָר לֹא טוֹב
שֶׁהַלְוַאי שֶׁלֹא יָבֹא.

 

 

 
         

 

מַה הָיְתָה הַמִּלָּה שׁוֹאָה 
שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַשׁוֹאָה?
הִיא הָיְתָה הַמִּלָּה לְרַעַשׁ גָּדוֹל,
מַשֶׁהוּ עִם הֲמוּלָה.

ובכל זאת, שבת שלום ושבוע טוב ולהתראות בכוחות מחודשים,

 

דורית

========================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-10.4.2016 ל-16.4.2016

 מה מקור הצירופים

מְגִנַּת לֵב וּמוֹרַת רוּחַ?

מְגִנַּת לֵב הוא צירוף המופיע במקרא, כחלק מנבואת זעם:

"תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת-לֵב, תַּאֲלָתְךָ* לָהֶם" (איכה ג סה).

לפי  "מילון הצירופים" של רוביק רוזנטל, הפרשנים חולקים על הוראת 'מְגִנַּת לֵב', וההוראות שהוצעו הן: דאבון לב, אומץ לב, תוגת לב.

לפי מילון אבן שושן, מְגִנָּה  היא צרה, מצוקה, והצירוף מְגִנַּת-לֵב פירושו עגמת נפש, צער עמוק.

המילונים אינם מציינים זאת, אך סביר להניח שהשורש הוא ג.נ.ה, אשר ממנו גזורות גם המילים גִּנּוּי, גְּנוּת וּגְנַאי.

מוֹרַת רוּחַ אף הוא צירוף המופיע במקרא, לתיאור יחסם של ההורים לנשות עשו החִתיות:

"וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-יְהוּדִית בַּת-בְּאֵרִי הַחִתִּי--וְאֶת-בָּשְׂמַת בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי: וַתִּהְיֶיןָ  מֹרַת רוּחַ, לְיִצְחָק, וּלְרִבְקָה" (בראשית כו, לד-לה).

אבן עזרא מפרש: "יש אומרים מלשון סורר ומורה, ועל דעתי שהוא מגזרת מרה כלענה, בטעם מרירות נפש".

גם אבן שושן שולח אותנו אל הערך:  מֹרָה, מָרָה, מורה - [מן מרר] מרירות, רוע, ומגדיר מוֹרַת רוּחַ או מַרַת רוּחַ– רוגז, דאבון לב, צער.

אלמלא שאלוני תלמידי על מקור הצירופים הללו, לא הייתי מגיעה לידי בירור. לְשִׂמְחַת לִבִּי וּלְקוֹרַת רוּחִי – הם שאלוני ואני הבטחתי לברר, וכך זכינו לעוד הצצה אל חדרי העברית הנהדרת. אגב, הצירוף 'קוֹרַת רוּח'  עניינו בשביעות רצון של מי שנתקררה רוחו (לעומת מי שחמתו בוערת בו להשחית ומי שהינו חם מזג או חמום מוח).

תנוח אפוא רוחכם וייטב לבבכם ויבואו עליכם שבת שלום ושבוע טוב,

דורית


* תַּאֲלָה – אלה, קללה.

==================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-3.4.2016 ל-8.4.2016

תּוֹךְ

 תָּוֶךְ

תִּווּךְ

תֹּכֶן

יִתָּכֵן

 תָּכְנִית

תָּכְנִיָּה

מַתְכּוֹן

מַתְכּוֹנֶת

תִּכְנוּן

תִּכְנוּת

תּוֹךְ, תָּוֶךְ[אוגריתית: תכ] – 1. אמצע, מרכז: "וילפֹּת שמשון את שני עמודי התָּוֶךְ" (שופטים טז כט); 2. פנים, קֶרֶב: "וירדפו מצרים ויבואו אחריהם ... אל-תוך הים" (שמות יד כג); 3. החלק הפנימי; 4. החלל הפנימי; 5. המשמעות הפנימית, התֹּכֶן, המהות העיקרית.

מן התּוֹךְ והתָּוֶךְ במשמעותם הראשונה, גזור התִּווּךְ 1. פישור, טיפול בהשכנת יחסי שלום בין שני צדדים; 2. סרסרות, טיפול בעסק מסחרי על ידי זימון הקונה והמוכר.

 

תֹּכֶן – תוך, פנים, מהות פנימית של דבר - גזור מן המשמעויות האחרות של תּוֹךְ וְתָּוֶךְ, ומן השור ת.כ.ן גזורות, כמוהו, המילים: יִתָּכֵן, תָּכְנִית, תָּכְנִיָּה, מַתְכּוֹן ומַתְכּוֹנֶ

התִּכְנוּן והתִּכְנוּת הם כבר נגזרות של הרחבה נוספת של שורשי התכן, בני ארבע האותיות: תכנן ותכנת.  

בחינת המַתְכֹּנֶת מְתוּכְנֶנֶת (לא לקפוץ!) ובנויה בתבניתה וּבְמַתְכּוּנְתָה של בחינת הבגרות, ומכאן שמה.

על כן, כון, נכון, כונן ותכנן – בהזדמנות אחרת.

שבת שלום ובהצלחה לכולם,

דורית

 ===================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-27.3.2016 ל-1.4.2016

אֶחָד בְּאַפְּרִיל

בסוף השבוע הקרוב נציין את האחד באפריל (או שלא...)

אֶחָד בְּאַפְּרִיל הוא יום שבו נהוג לספר כזבים ולבצע תעלולים, כדי להתל בזולת, והוא ידוע בארצות רבות כ"יום הכזבים הבינלאומי" או כ"יום השוטים".

הקריאה הקונדסית: "אֶחָד בְּאַפְּרִיל!" משמשת גם כביטוי של שמחה לאיד לאחר תעלול.

באנגלית: April Fools' Day פירושו יום הטיפשים באפריל, ואת קרבנו של יום כזה מכנים: Apri Fool!.

בצרפתית מצוי גם הצירוף Poisson d'avril (הדג של אפריל), המתייחס לדג מנייר, שהוא סמלו של היום, ועל דרך המטאפורה - לאדם ששיטו בו ושנלכד ברשת.

היום נהוג מאז סוף המאה ה-17. המנהג הוא, ככל הנראה, שילוב של מנהגים ואמונות עתיקות, הקשורים בגירוש החורף. סיום החורף נחגג בקיום קרנבלים וביצירת עולם הפוך.

יש הקושרים את היום במנהג הפגאני להעלות קורבן אדם עם תחילת האביב. עם ההתקדמות התרבותית, הוחלף הקורבן האנושי בדמות אדם עשויה מקש (ומכאן הביטוי "איש קש"). סביב החילופין והקורבן המדומה האלה, התפתח גם הנוהג לשטות איש ברעהו.*

זו גם ההזדמנות להזכיר:

ימי השבוע נמנים כך: ראשון, שני, שלישי... וכן הלאה.

ימי החודש של השנה האזרחית נמנים כך: אחד באפריל (או במאי... וכו'), שניים בנובמבר, שלושה בדצמבר וכן הלאה.

ימי החודש של השנה העברית נמנים כך: א' בתשרי, ט"ו בשבט, י"ד באדר, כ"ה באייר וכן הלאה.

המשך פורים שמח, שבת שלום ושבוע טוב,

דורית


* פרטי המידע לקוחים ממילון הצירופים של רוביק רוזנטל ומויקיפדיה.

================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-20.3.2016 ל-26.3.2016 

נַהֲפוֹךְ הוּא

"וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ, לְהֵעָשׂוֹת:  בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם, וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם:" 

(מגילת אסתר ט א).

 

1.    פירוש "נַהֲפוֹךְ הוּא": אדרבא, ההפך הוא הנכון. מן הפסוק שלפנינו אנו למדים על ההיפוך בגורלם של היהודים, הנתונים תחת שלטונו של אחשוורוש.

באמצע השבוע הקרוב יחלו חגיגות פורים ונהפוך עצמנו, לזמן מה, לאחרים, תוך ציון הפיכת האבל לחג בשושן הבירה דאז.

 

2.                                                                                                                                                                                                   עדלאידע היא תהלוכה היתולית הנערכת בפורים – מסורת, שהורתה ב-1912, ראשית ימי תֵּל-אָבִיב, ומקור שמה במאמר חז"ל, כי אפשר להשתכר בפורים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". אם כן, גם אדם בשכרותו, נַהֲפוֹךְ הוּא.

אף שמה של תֵּל-אָבִיב, נַהֲפוֹךְ הוּא. תֵּל – עדות לחיים שהיו ואינם. אָבִיב – התעוררות לחיים חדשים. כך תרגם נחום סוקולוב לעברית את שם ספרו של הרצל, "אלטנוילנד" (ארץ ישנה-חדשה), בעקבות הפסוק: "וָאָבוֹא אֶל-הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל-נְהַר-כְּבָר, ואשר (וָאֵשֵׁב)--הֵמָּה, יוֹשְׁבִים שָׁם; וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים, מַשְׁמִים בְּתוֹכָם" (יחזקאל ג טו). שם – עיר בבלית, כאן – עיר עברית.

 

3.                                                                                                                                                                                                                       ואולם, לפני פורים, בי"א באדר, נציין את יום הזיכרון ליוסף טרומפלדור ולחבריו, שנפלו בקרב תֵּל-חַי. הגרעין שהתיישב בחצר תֵל-חַי במהלך מלחמת העולם הראשונה, החליף את שמה הערבי טלחה לשמה העברי תֵּל-חַי, וכשם תֵּל אָבִיב, גם השם תֵל-חַי - נַהֲפוֹךְ הוּא: שם העצם תֵל מסמל את הישן, המת, ואילו התואר חַי – את התחדשותו וקימומו לחיים.

 

"הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ"

כך במשנה, ופירושו:  הפוך בה (בתורה) והפוך בה, שהכול בה.

שבת שלום, שבוע טוב וחג שמח ומבדח,

דורית

 ===========================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-13.3.2016 ל-18.3.2016

יום חמישי הקרוב הוא יוֹם מַעֲשִׂים טוֹבִים - יום גלובאלי המאחד יותר מ-70 מדינות לעשייה למען הזולת והסביבה.

המושג "מַעֲשִׂים" הוא מושג ניטראלי, נטול ערך חיובי או שלילי, אך העברית מוצפת בצירופים כבולים המתייחסים למעשים - חלקם טובים, חלקם רעים. דוגמאות:

 

מעשה קוף – חיקוי ללא מחשבה עצמאית;

מעשה נבלה - עוול מתוך זדון;

מעשה ילדות – התנהגות מתוך קלות ראש;

מעשה להכעיס – דווקא להרגיז;

מעשה קונדס – תעלולים מתוך שובבות;

מעשה שטן – ביש מזל, מכשול לא צפוי.

 

מעשה בראשית – מלאכת הבריאה, מפעל כביר;

מעשה חושב – מלאכת מחשבת;

מעשה ידיו להתפאר – מלאכה נאה הראויה לתהילה;

מעשה נסים – דבר-פלא, שהוא למעלה מן הטבע;

מעשה רב – פעולה חשובה, מפעל גדול;

איש מעשה – איש פעיל, היודע לבצע דברים כהלכה.

 


התארים הגזורים מן השורש ע.ש.ה עשויים אף הם להציע דבר והיפוכו:

מַעֲשִׂי – בר ביצוע, איש ביצוע;

מְעוּשֶׂה – מלאכותי, לא טבעי;

מַעֲשִׂיָּה – סיפור קטן, אגדה או סיפור נפלאות לילדים קטנים, הנפתח, על פי רוב, ב"מעשה שהיה כך היה", אך למעשה, מגולל מעשה שלא ממש היה, או ביידיש: "אַ מַעישֶׂה".

ואילו מעשים משבצת העברית בפתגמיה?

"מעשים אשר לא ייעשו" [בראשית כ ט].

"סוף מעשה במחשבה תחילה" [מתוך "לכה דודי" לאלקבץ].

"מעשי-אבות סימן לבנים" [על פי בראשית רבה מה].

"מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך" [עדויות ה ז]

הבה נצרף מחשבה למעשה, ונזכור כי "גדול המעשה יותר מן העושה" [בבא בתרא ט].

שבת שלום ושבוע טוב,

 

דורית

======================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-28.2.2016 ל-4.3.2016

אַרְטִישׁוֹק, חֻרְשָׁף או קִנְרֵס? 

המגדלים קוראים בימים אלה לציבור למהר ולקנות ארטישוקים, אשר, בשל מזג האוויר, פרחו פתאום בהמוניהם, ואף מציעים שלל תפריטים אפשריים עם המאכל הנפלא הזה – היחיד, שבסוף הארוחה נשאר ממנו, כמדומה, יותר משהיה בתחילתה.

אַרְטִישׁוֹק הוא שמו הלועזי של אותו עשב רב-שנתי ממשפחת המורכבים, שהינו בעל שושנת עלים גדולה ותפרחת הנאכלת כשהיא צעירה.

קִנְרֵס הוא שמו התלמודי של הארטישוק, הלקוח מן היוונית: kinara, בהיותו, כאמור, בן למשפחת המורכבים — Cynara.

במסכת 'כלאיים' ה ח נערך דיון בין חכמים – מה אסור ומה מותר להשאיר בינות לגידולי הכרם, מה כלאיים ומה לא:

"... האירוס, והקיסוס, ושושנת המלך, וכל מין זרעים—אינן כלאיים בכרם.  הקנבס—רבי טרפון אומר, אינו כלאיים; וחכמים אומרים, כלאיים.  והקִנְרֵס, כלאיים בכרם." 

 

חֻרְשָׁף  [ארמית וערבית: חֻ'רְשֵף] גם הוא כינוי לארטישוק, אם כי למדייקים בוטנית, זהו שמו של צמח קוצני ממשפחת המורכבים – Atractylis.

 

מבולבלים? מילא. השנה ראינו שלא צריך לקרוא לו, הוא כבר בא לבד.

בתיאבון ושבת שלום,

 

דורית

=======================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-28.2.2016 ל-4.3.2016

בקַו ישר מתִּקְוָה למִקְוֶה:

קַו, קָו באכדית qu (עם קו קטן מעל ל-u), שפירושו חוט. בארמית: קַוָּא. שורש המילה העברי הוא ק.ו.ה. והנה כמה מפירושיה:

1. חוט מתוח למדידה – "וְקָו יִנָּטַה עַל יְרוּשָׁלַיִם" (זכריה א טז).

2. שרטוט דק המועבר דרך שתי נקודות, עם או בלי סרגל, בכלי כתיבה – "חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו" (ישעיה מד יג).

3. בהנדסה: עקבותיה של נקודה נעה, אורך (קו ישר / עקום / ניצב / שבור...).

4. סימן הגבול בין שתי מדינות (קו החזית, קו הביצורים...).

5. כיוון מסוים, מסלול בין שני מקומות (קו אווירי, קווי תנועה...).

6. פסים או תילים מתוחים (קווי מסילת הברזל, קווי החשמל  / המים...).

7. [בהשאלה] כיוון, דרך התנהגות (קווי פעולה, הקו הרשמי...).

תִּקְוָה – גם היא משורש ק.ו.ה. ופירושה:

תוחלת, צִפייה לדבר-מה נעים וטוב בליווי הרגשה כי הוא בוא יבוא, אמונה בסיכוי שיתגשם: "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ... וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה לא יז).

מִקְוֶה, מקווה – גם הוא משורש ק.ו.ה, אך הפעם, מקורו בסורית: קְבָא, ופירושיו:

1. מקום שהמים נקווים אליו, מקום היאסף המים: "וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים" (בראשית א י).

2. ברֵכה של מים לטבילת הגוף כדי להיטהר מטומאה: "אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל טְהוֹרָה וּמִקְוְאוֹתֶיהָ טְהוֹרִים" (מסכת מקוואות ח א).

ומהו קו התפר בין כל אלה? –

כשאני מְקַוָה, אני מותחת קו דמיוני מן המצוי אל הרצוי.

המים שנִקְווּ נעים לבסוף בערוץ אחד, בקו אחד, אל מאגר המים – המִקְוֶה.

שבת שלום ושבוע טוב,

דורית

================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-21.2.2016 ל-26.2.2016 

"בְּאֶרֶץ אַהֲבָתִי הַשָּקֵד פּוֹרֵחַ" (לאה גולדברג)

כשיעקב משתכנע לשלוח את בנו בנימין אל יוסף במצרים, הוא מבקש להכין חבילת שי ל"אִישׁ": "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה:  מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים..." (בראשית כג יא). בדבריו הוא מכוון לפירותיו של עץ השקד.

באכדית שָׁקֵד הוא  sikdu ובארמית שִׁקְדָּא – עץ נשיר ממשפחת הוורדניים.

כשהנביא ירמיהו מנסח את נבואת הזעם שלו, הוא מצטט שיג ושיח שהיה לו עם האל: " וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר, מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ; וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת:  כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ" (ירמיהו א יא).

האומנם נגזרו השָׁקֵד והשְׁקִידָה מאותו שורש, או שמא לפנינו משחק הוֹמוֹנִים (צמד מילים זהות בצליליהן אך שונות במשמעויותיהן)? אבן-שושן, במילונו, כותב שהגיזרון של השורש ש.ק.ד אינו ברור, אך מצוי גם בכנענית. על כך יש להוסיף כי, לבד מן המשמעות המוכרת כיום, של עבודה קפדנית, במקרא יש לשורש ש.ק.ד גם משמעות של שמירה ושל התעוררות. לפיכך, אפשר שהשָׁקֵד נקרא כך משום שהוא מקדים "להתעורר" והינו העץ הראשון הפורח בסוף החורף.

והמילה שְׁקֵדִיָּה מנין? – מקורה, כן-כן, בשירי הילדים העבריים של תחילת המאה העשרים: "טוֹבָה שְׁקֵדִיָּה" מאת ישראל דושמן, ו"הַשְׁקֵדִיּה פּוֹרַחַת", המוכר יותר, מאת לוין קיפניס.

ירעף ביפעתו הלובן הוורוד עלינו ועל ארץ אהבתנו, ונשמח בו ובה,

 

דורית

==================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-7.2.2016 ל-12.2.2016 

מה בין דַּרְבָּנים לבין מילים כַּדַרְבוֹנוֹת?

אלה גם אלה מקורם במילים דָּרְבוֹן ו/או דָּרְבָן  [ערבית: דַרִבָּ – להתרגל], שמספר פירושים להן:

1.    מסמר בראש מַלְמָד הבָּקָר  (מקל ארוך שבקצהו דַּרְבָּן) לדפוק ולזרז בו את הבהמה החורשת.

2.    בליטה חדה, שֵׁן.

3.    התקן בעל גלגל משונן קטן הנקשר לרגלו של הרוכב כדי לדקור בו בצלעות הסוס לזרזו לדהירה.

תוצאת תמונה עבור ‪spurs‬‏

4.    [בצמחים] בליטה נבובה ומוארכת בפרח הנוצרת על-ידי התארכותם של עלי העטיף: הדַּרְבָּן משמש על-פי-רוב בית קיבול לצוף הפרח.

5.    שערה קשה וקוצנית של הדַּרְבָּן (החיה).

6.    פָּרִיש, ציפורן גדולה כעין שיפוד שברגל התרנגול או בעל חיים אחר.

 

דַּרְבָּן

https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/f/f2/IndPorcupine.jpg/184px-IndPorcupine.jpg

בעל-חיים  יונק מסדרת המכרסמים ((Histrix. החלק האחורי של גבו ושל זנבו הקצר מכוסה קוצים קשים וארוכים (דַּרְבוֹנֹות) שהוא מזקיפם בשעת סכנה ונועצם במתקיפיו. שאר חלקי גופו עוטים שערות. ביום נמצא הדַּרְבָּן במאורות או בנקרות סלעים. בלילות הוא יוצא לבקש מזון – שרשים, עלים ופֵרות.

מילים כַּדַּרְבוֹנוֹת

 משל לדברים ברורים וחריפים, עוקצים וחודרים:

"דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים" (קהלת יב יא). 

שבת שלום ושבוע טוב,

 

דורית

==================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-31.1.2016 ל-5..2016

בלטינית – סֵמֶסְטֵר, בעברית – מַחֲצִית 

פירוש המילה סֵמֶסְטֵר - מַחֲצִית שנת לימודים במוסדות להשכלה גבוהה.

בלטינית, semestris  - מחצית שנה - מקורה בהֶלְחֵם של המילים xes  (שישה) + mensis (חודש).

המילה מַחֲצִית, כמו המילה חֲצִי, גזורה מהשורש ח.צ.ה ופירושה - חלק אחד מדבר שנחלק לשניים. בניגוד לסֵמֶסְטֵר הלטיני, המתייחס רק למַחֲצִית השנה, המַחֲצִית העברית חלה גם על כדורגל, על הלילה, על כיכר לחם ועוד: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַיהוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ--עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד:  מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר, וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב"  (ויקרא ו יג).

השורש ח.צ.ה צימח מתוכו גם את המילים הבאות:

לַחֲצָאִין  התלמודית, שפירושה - באופן חלקי, לא בשלמות: "אין נזירוּת לַחֲצָאִין " (מסכת נדרים פג).

מֶחְצָה  (או מֶחֱצָה): "הרי שהיו ישראל מֶחֱצָה טהורין ו מֶחֱצָה טמאין" (פסחים עט).

חֲצָאִית מן הספרות החדשה, שפירושה: שמלת אישה המכסה את גופה מן המותניים ולמטה.

לעומת זאת, המילים מְחִיצָה וחַיִץ, כמו המילה חֵץ, למרות הדמיון הצלילי וקרבת המשמעות, גזורות משורש ח.צ.ץ. לשם נציץ בהזדמנות אחרת.

שבת שלום ושבוע טוב,

שלכם, עד חֲצִי המלכות,

 

דורית

=======================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-24.1.2016 ל-29.1.2016

לכבוד ט"ו בשבט –

מה בין גַּן, גִּנָּה, גַּנּוֹן, גִּנּּוּנִים ומִגְנָנָה? –

גַּן, כמקום גידולם של עצים שונים, בייחוד עצי פרי, מופיע לראשונה בפרק השני בתורה: "וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר" (בראשית ב ח). השורש הוא: ג.נ.ן. באכדית, המילה gannu פירושה: כיסוי, כמו גַ'נֵי (כסה) בערבית. בארמית גְּנַן ואַגֵּן מכוונות להגנה. גן הוא, אם כן, מקום שבו העצים מוגנים ומכוסים מפני נזקים אפשריים.

גִּנָּה במשמעות גן קטן, מופיעה בתלמוד, אך צורתה הקדומה – גַּנָּה – מופיעה כבר במקרא: "עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים" (קהלת ב ה), והיא עצמה נזכרת בו כמילה נרדפת למטע:  "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי" (שיר השירים ו יא).

גִּנּוּנִים הם נימוסים והליכות - אופני התנהגות. הללו מצויים בתלמוד ובמדרשים: "גִּנּוּנֵי מַלְכוּת אֲנִי רואֶה בּוֹ" (מסכת סוטה לו), ואבן שושן מציע שאולי מקורם במילה היוונית gennaios, שפירושה: אציל. קשה להתעלם מן הקשר האסוציאטיבי בין גַּן וגִּנָּה לבין גִּנּּוּנִים, שהרי אלה גם אלה תוצאה של טיפוח.

גַּנּוֹן מופיע רק בספרות החדשה והוא, כמובן, בית חינוך לפעוטות - אחיו הצעיר של גן הילדים.

מִגְנָנָה – דפנסיבה בלעז – היא צורת מלחמה שפעולותיה מכוונות בעיקר להגנה ולהדיפת אויב, וגם היא מן הספרות החדשה – עדות לקשר בין השורש ג.נ.ן לשורש ה.ג.ן.

"וּמֵאִילָן לְאִילָן כְּבָר קוֹפְצָה מַזְמֵרַת הַגַּנָן" (ביאליק, מתוך "גבעולי אשתקד"). 

חג שמח לאילנות ושבוע טוב,

דורית

================================================================================

"צפית" – הצצה שבועית לחידרי העברית

לשבוע שבין ה-17.1.2016 ל-22.1.2016

מה צָפוּן בצָפוֹן?

בארמית צָפוֹן הוא צִפּוּנָא. השורש צ.פ.ן קיים באוגריתית  ויש סוברים שהמילה צָפוֹן גזורה ממנו, על שום שהשמש צְפוּנָה ואינה נראית בו. אבל זוהי השערה לא די מבוססת. יש גם הסוברים שמקור המילה צָפוֹן בשורש צ.ו.ףצָף. ספק. אחרים סבורים שמקור צָפוֹן בשורש צ.פ.ה – ראה, בהניחם כי מדובר בשמו של הר קדוש בשם "חזי", הדומה במשמעותו ל"צפייה", שממנו, כך האמינו, צופים האלים. בשל מיקומו, משמאל למתבונן מזרחה כשגבו לים, נקרא ההר "צפון" במשמעות קדומה משוערת: שמאל.

צָפוֹן היא אחת מארבע רוחות השמים. בעומדך ופניך למזרח, הצד שממול למקום השמש בצהריים יהיה בשמאלך - צפון ובימינך - דרום. לכן, במקורותינו, צָפוֹן הוא גם כינוי לרוח הנושבת מצד צפון ואילו "תימן" הוא כינוי לזו הנושבת מדרום, היינו – מימין: "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו" (שיר השירים ד טז).

את המילה מַצְפֵּן בעברית הציע פרופ' דוד ילין, מראשי היישוב וחוקר העברית, בהתייחס לצד צָפוֹן.

רבים סבורים, בטעות, כי המילה מַצְפּוּן קשורה למילה מַצְפֵּן, שכן, אדם מוסרי, בעל מַצְפּוּן, כמו יודע את הכיוון הנכון. אילון גלעד, עיתונאי ולשונאי, מצביע על הופעת המילה "מצפון" כבר במקרא - "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו, נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו" (עובדיה א ו) - בהוראת "נסתר", מלשון צוֹפֶן, ומספר על אבן תיבון, בן המאה ה-12 (המתרגם הראשון לעברית של "מורה נבוכים" מאת הרמב"ם), שתרגם את המילה הערבית לרגש המוסרי של האדם - "ד'מיר" - ל"מַצְפּוּן". מדוע? – כי בדומה למילה העברית "טמיר", היא מורה על היות דבר מה נסתר ועלום, כלומר – צָפוּן. אליעזר בן-יהודה הוא ששלף את ה"מַצְפּוּן" שהיה צָפוּן בתרגומיו של אבן תיבון, ושיבצו במילונו הראשון, ארבע שנים לפני שהופיעה בעברית המילה מַצְפֵּן.  

שבת שלום וד"ש מהצפון ומצפונותיו,

 

דורית

======================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-10.1.2016 ל-15.1.2016 

עם תום יום ההורים ב"צפית", שורש המילה הוֹרֶה - ה.ר.ה - הכניסני ל... (הרהור על) הֵרָיוֹן.

הרה מוכר מן האכדית (ארו) ומן האוגריתית (הרי). הר מוכר מן הפניקית (הר). לפיכך, אין כל קשר אטימולוגי מוכח בין הר להריון, אבל לא מצאתי כל הסבר אחר למקור השם הריון, לבד מן האפשרות שהבטן המתמלאת מזכירה הר. אפשר, אם כן, שגלגול מאוחר של העברית חיבר ביניהם.

גם לא מצאתי קשר אטימולוגי מוכח בין הִרהוּר להר, לבד מן המילה הַרְהַר, שפירושה הר קטן. ייתכן אפוא כי הרהור הוא, על דרך ההשאלה, מעין הריון מחשבתי לקראת הולדת רעיון.

גם אם ההר יוליד עכבר, תמיד נוכל להתענג על הגילוי הבא (באדיבות הויקימילון): מסתבר כי, בשפות שונות, המילה "הֵרָיוֹן" מבטאת צדדים שונים בתהליך צמיחת העובר בבטן אמו, וממילא גם תפיסות שונות של תרבויות שונות ביחס אליו:

אנגלית: pregnancy  - מלשון שפע, גודש.

ספרדית: embarazo - מלשון מבוכה.

גרמנית: Schwangerschaft - מלשון כבידה.

צרפתית: grossesse - מלשון השמנה.

ערבית: חַמְל - מלשון נשיאה, סחיבה, אך גם מלשון חמלה (על מי שהינו חסר אונים ותלוי באמו לצורך הישרדות).

סלובנית: tehotenstvo - מלשון שקט, משהו שיש לשמור על שקט למענו.

ששש...

שבת שלום ושבוע טוב,

 

דורית

===========================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-3.1.2016 ל-8.1.2016

 

שְׁנִיָּה, דַּק, רֶגַע

 

בימים אלה חל יום הולדתו של אליעזר בן-יהודה (ינואר 1858-דצמבר 1922), מחוללה של החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל ומחבר מילון בן-יהודה.

אחד מקוֹראי 'האור' – עיתון עברי בעריכת אליעזר בן יהודה - שאל את העורך, בכ"ח בשבט אתתכ"ב לחוּרבן (תרנ"א, 1891), על פירוש המילים שנייה ודק. העוֹרך, אליעזר בן-יהודה, משיב:

טעם השם שְׁנִיָּה לאחד משישים בדַּק הוא כטעם השם סֶקוּנְדָה בלעז, שפירושו הוא החלוקה השנית.  כי הסכימו החכמים לחלק כל עיגול לשישים חלק, ועל חלוקה הזאת הראשונה קראו דַּק1 והוא מִינוּט בלעז, שפירושו: דבר קטן, דק. ואחד משישים הראשון יחלקו שנית לשישים, והיא השְׁנִיָּה, וחולקים, עוד לשישים שלישית, והיא השלישית ובלעז תֵרְצִיָה, וגו'.  

בדבר השם רֶגַע, הנה פירושו הוא חלק קטן מהעת, בלי קצבה וערך מדויק, והוא כמו מוֹמֶנט בלעז.  גם השנייה והשלישית וגם הדק הוא רגע, הכול לפי כוונת הדובר, מה שאין כן דק, שנייה, שלישית, הוא חלק זמן קצוב, אחד משישים בשעה, אחד משישים בדק, ואחד משישים בשנייה.

 

"... כָּל כָּךְ קַל לָשֵׂאת שְׁתִיקַתְכֶם, יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים

הֵן עֵינַי לָמְדוּ לְחַיֵּךְ וְחָדְלוּ מִשֶּׁכְּבָר

לְזָרֵז עַל לוּחַ שָׁעוֹן אֶת מֵרוֹץ הַדַּקִים..."

                                                        לאה גולדברג, מתוך "ימים לבנים".

 

ב ר י,  ד ב ר  ע ב ר י ת  ו ה ב ר א ת"

                                                            אליעזר בן יהודה.

 

שבת שלום ושבוע טוב,

דורית

 



1 כיום רווח יותר השימוש במילה: דקה.

============================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית –

לשבוע שבין ה-28.12.2015 ל-1.1.2016

בסוף השבוע הקרוב מתחלפת לה 2015 ב-2016 וינואר כבר ניצב בפתח. לכן, באופן קצת יוצא דופן, הפעם נברר את מקור שמו של בן עם לועז:

ינואר

ינואר הוא הראשון בחודשי לוח השנה הגרגוריאני,1 והוא קרוי על שם האל הרומאי יאנוס.

יאנוס הוא אל השערים, ההתחלות והסיומים, המתואר כבעל שני פנים - פניו המביטים אל העבר ופניו הצופים אלי עתיד. אלה מייצגים את הזקנה ואלה את הנעורים; אלה את ההרהורים על אירועי השנה שחלפה ואלה את הציפייה לשנה הממשמשת ובאה. יאנוס נחשב לשולט בכל הקצוות בחיים – התחלות וסיומים, פתיחות ונעילות - ואף מייצג את המעבר מפרימיטיביות לציביליזציה.

דמותו של יאנוס זכתה לכבוד גדול מצד הרומאים, ואולם, כאשר יאגו - הנבל במחזה "אותלו" מאת שקספיר - נשבע בשמו, משמעות הביטוי "פני יאנוס" כבר טעונה בדו-פרצופיות.

חודש ינואר נקרא על שמו, שכן, בו מסתיימת השנה הקודמת ומתחילה החדשה.

 

 

בברכת שנה גרגוריאנית פחות מתוחה ויותר שמחה,

דורית


1 זה שהונהג בצו האפיפיור גרגוריוס ה-13 בשנת 1582, והמכונה בפינו: לוח השנה האזרחי או הלועזי.

==========================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-20.12.2015 ל-26.12.2015 

טקסטורה – טקסטיל – טקסט...

טקסטורה היא מִרקם.

טקסטיל הוא שם כולל לאריגים, בדים.

טקסט הוא מארג של מילים.

כשם שאנו גוזרים פיסת בד מגליל של אריג כדי ליצור בגד, כך אנו "גוזרים" פיסת חיים מתוך מִרקם החיים הכולל, כדי ליצור יצירה ספרותית. הדבר בא לידי ביטוי במושגים המושאלים מתחום הגזירה, הפירוק והקיטוע אל תחום הספרות. למשל:

סִיפּוּר הוא פיסת חיים שכמו נקצצה במספרי ה"סַפָּר" הסִפְרוּתִי, היינו, הסופר, מתוך תרחישי העולם, ונמסרת מפי המְסַפֵּר.

קטע קריאה כמו נברר ונקטע, לצורך הנסיבות, מתוך הטקסט השלם.

פרק הוא חלק מקורפוס (גוף) - וכגוף השלם המורכב מפרקים, כן הספר השלם, המפורק לפרקיו.

זֶמֶר הוא מעין זמורה פיוטית שכמו נזמרה במזמרת הפזמונאי מתוך חומרי העולם.

תַּקְצִיר הוא תמצותו של טקסט, שכמו קצרו מתוכו חלקים מתכניו וקיצרוהו.

זה, בקיצור, כל הסיפור.

שבת שלום ושבוע טוב,

דורית

====================================================================

לשבוע שבין ה-13.12.2015 ל-18.12.2015

בחנוכה אנו נוהגים לתת לילדים דמי חנוכה - מעות חנוכה - בדמות מתנות כסף או שווה כסף. בעבר, בטרם היות הכסף, התנהל בין הבריות סחר חליפין, שעורר שתי בעיות:

א.     בעיית אומדן.

ב. ריכוז של סחורה מרובה מאותו סוג במקום אחד.

מה עשו?

התיכו מתכות ומהן בָּצְעוּ חתיכות. אלה הם בצעים, וביחיד – בֶּצַע. מכאן הביטוי: בצע כסף ושם התכונה: רודף בצע.

והיכן שמרו את הבצעים בטרם היות לואי ויטון?

נכון. בקרן של בעל חיים. מכאן הצירופים: קרן חיסכון, קרן פנסיה, קרן קיימת לישראל ועוד.

מי שלא היה חכם במיוחד, השתמש בקרן צבי, החלולה ופתוחה משני קצותיה, כלומר, שם כספו על קרן הצבי.

מי שהיה בעל כסף רב, נזקק לקרניים גדולות ועשה שימוש בקרני הראם, הנקראות תועפות. מכאן הצירוף: הון תועפות.

גם אם בינתיים לא שפר גורלכם ולא זכיתם בקרן שפע, מה בצע לכם כי תתעצבו אל לבכם? הנה ירעיפו עליכם נרות החג שפע קרני אור ושמחתם בחגכם והייתם אך שמחים.

חג שמח, שבת שלום ושבוע טוב,

 

דורית

===================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-6.12.2015 ל-11.12.2015 

מה בין זַכּוּת לבין זְכוּת?

השבוע נחוג את חג החנוכה ונזכיר את נס פך השמן - שמן הזית הזַךְ.

כמו כן, יום חמישי השבוע הוא היום הבינלאומי לזְכוּיוֹת האדם. 

הזֹךְ והזַכּוּת גזורים משורש זכך.

זך פירושו צח, נקי, טהור, בהיר, צלול. אין זה מקרה, שאף הזְּכוּכִית נגזרת מאותו שורש. במובנה הליטראלי מופיעה המילה זך בהנחיות לבניית המשכן: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית[1] לַמָּאוֹר:  לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כו כ), ואילו איוב מכוון למובנה המטפורי: "זַךְ אֲנִי, בְּלִי-פָשַׁע, חַף אָנֹכִי וְלֹא עָו‍ֹן לִי" (איוב לג ט).

הזְכוּת והזַכָּאוּת גזורות משורש זכה, הקרוב אל זכך

(אכדית: zaku; ארמית: דְּכָא, זְכָא; ערבית: זַכִּיּ  - טהור).

זְכוּת: 1. רשות, תוקף חוקי לקניין דבר או לעשיית דבר-מה. 2. חשבון לטובת מישהו. 3. סנגוריה, הצדקה בדין. 4. צדקה, שכר מעשים טובים. 5. יתרון, מעלה, ברכה.

זְכוּיוֹת הָאָדָם

זְכוּיוֹת הָאָדָם הן זכויות יסוד של כל אדם באשר הוא, המפורטות בהצהרת האו"ם וכוללות חֵרות אישית, חופש הבעת דעה, חופש הדת ועוד.

כל עוד נגן על זכויות אחינו בני האדם, יאירו את שמינו עוד ועוד אורות זכים וביחד נזכה לגרש את  החושך.

חג שמח,

 



[1] כתית – כתוש ושחוק, שכיתתוהו כשם שמכתתים חרבות לאִתים, חניתות למזמרות ובשר ל... כתיתה

======================================================== 

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-29.11.2015 ל-4.12.2015

מֵאוֹיֵב לְאוֹהֵב

יום א' השבוע הוא יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה.

אֵיבָה היא שנאה עזה, מַשְׂטֵמָה, וימיה כימי הרת עולם: "... וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה", מודיע האל הזועם לנחש החוטא והמחטיא (בראשית ג טו). 

השורש איב דומה לשורש aibu באכדית (שפירושו: אויב, שונא) ולשורש אב באוגריתית. אָיַב הוא פועל שפירושו שָׂנַא, היה לאויב, ככתוב: "וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת-דָּוִד" (שמואל א יח כט). ואמנם, כאשר שוֹרה על שאול רוח רעה, דוד נֶאֱיַב, אולם משסרה הרוח הרעה מעל שאול, דוד נֶאֱהַב.

הנה כי כן, בחילוף מהיר של מצב הרוח, מתחלפים להם לפתע אות באות וצליל בצליל - האֵיבָה מְפָנָה מקומה לאַהֲבָה, והרַע לרֵעַ - ואין לנו אלא לקיים אותו "כלל גדול בתורה" כמאמר רבי עקיבא:

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט יח).

מי ייתן ויחלימו הפצוּעים מפצעיהם והפּוֹצעים מאיבתם, ויפציע יום חדש.

=================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-22.11.2015 ל-27.11.2015

 מה בין צעיר לצער? 

צָעִיר (קרוב אל זעיר; אוגריתית: צער; אכדית: sahura; ערבית: צַע'יר) – רך בשנים, שגילו אינו רב: "צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים" (איוב לב ו), וכן, הקטן בשנים מאחר: "... בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי" (שופטים ו טו). צעיר הוא גם בחור, עלם, ואף עוזר לרועים, משרת: "וְאַדִּרֵיהֶם שָׁלְחוּ צְעִירֵיהֶם לַמָּיִם" (ירמיהו יד ג).

 צעיר הוא אפוא אדם חסר שנים וחסר ניסיון. ומהו צער?

 צַעַר הוא רגש של דאגה וייסורים, עצב רב, דכדוך הנפש. ומדוע? – משום שהאדם, מסיבה כלשהי, נִצְעַר, נגרע, מצבו נעשה גרוע (היינו, יש איזו מגרעת, איזה חֶסֶר במצבו) והוא נעשה פחות משהיה, נקטן ומתמעט.

 מכאן גם המילה מִצְעָר דבר מועט, דבר קטן: "וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶה מְאֹד" (איוב ח ז).   והמילה לַמִצְעָר פירושה: לכל הפחות, לפחות.

 כעת תוכלו סוף-סוף להבינני כשאומר:

מִצְטַעֶרֶת, אמנם צְעִירוֹנֶת אֲנִי, אַךְ לַמִצְעָר אֵין בִּי צַעַר.

 הישארו צעירים לנצח! 

====================================================================

 "צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-15.11.2015 ל-20.11.2015

תגידו, באיזו עוד שפה, לבד מן העברית, אפשר לכתוב עשר  פעמים אותו רצף אותיות ולהתכוון בכל פעם למשהו אחֵר?

 

נסו, למשל, לקרוא את שני המשפטים הבאים בלי ניקוד:

משמשך משמשך משמשך משמשך משמשך.

משמשך משמשך משמשך משמשך משמשך.

כעת ננקד:

מְשַׁמְּשֵׁךְ מִשְׁמְשֵׁךְ מִשֶּׁמָשַךְ מִשְׁמְשֵׁךְ מִשִּׁמְשֵׁךְ.

כך בלשון נקבה. ובלשון זכר:

מְשַׁמְּשְׁךָ מִשְׁמֵשְׁךָ מִשֶּׁמָשַךְ מִשְׁמֵשְׁךָ מִשִּׁמְשְׁךָ.

במילים אחרות: העוזר שלך שלח ידיים בשעה שלקח מישמֵש מן השמש שלך.

ואיך יודעים, בכל פעם, לאיזה "משמשך" התכוון המשורר?

כמובן - מן ההקשר!

שבת שלום ושבוע טוב,

דורית

 

 

===============================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-8.11.2015 ל-13.11.2015

מה בין שִׁלְשׁוֹם לשְׁנַת תָרָפָּפּוּ? -

לא כלום, לבד מן הספרה 3:

 שִׁלְשׁוֹם הוא תואר הפועל המורכב משתי מילים: שְׁלוֹשׁ + יוֹם, ופירושו: ביום השלישי שלפני היום, ביום שלפני אתמול (במקרא הוא מופיע רק בצירוף עם תמול, אתמול): "גַּם-תְּמוֹל, גַּם-שִׁלְשֹׁם, הֱיִיתֶם מְבַקְשִׁים אֶת-דָּוִד לְמֶלֶךְ, עֲלֵיכֶם" (שמואל ב ג יז) (מתוך מילון אבן-שושן).

שנת תָרָפָּפּוּ היא כינוי מלעיג לזמן רחוק, הלקוח משפת הלדינוֹ: דיל טיימפו די מי טאראפאפו – מזמן סב-סבי, בהוראת מזה עידן ועידנים.

בשלהי ימי הביניים חדר טאראפאפו ללדינו מן היוונית, שבה תריא פירושו שלוש ופאפו פירושו סבא.

הפרשנות העממית קושרת את הצירוף לשנת תרפ"ו (1928), הנתפסת כביכול כשנה רחוקה (מתוך "מילון הצירופים" של רוביק רוזנטל), אך בטעות יסודה, כמסתבר.

==================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-1.11.2015 ל-6.11.2015

"...כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל... אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי בְרָכָה בּוֹ..."

(ישעיה סה ח).

אֶשְׁכּוֹל – שֵׂכֶל - הַשְׂכָּלָה - אַסְכּוֹלָה – school  - שׁוּלֶה...

אֶשְׁכּוֹל: 1. תפרחת שכל פרחיה מחוברים  בעוקציהם אל גבעול עיקרי אחד.            

2. צרור, אגד של דברים קטנים שונים.

אך לצד הפירוש המילולי, מדרש המילה אֶשְׁכּוֹל - איש שהכול בו (שיר השירים רבה ד), כלומר, זהו כינוי ללמדן מופלג ולבקי בחכמות.

לפיכך, אִישׁ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת (על פי מסכת סוטה ט ט) הינו למדן ובקי בענפי מדע רבים ושונים, אדם בעל שֵׂכֶל ומַשְׂכִּיל, אנציקלופדיסט. וסֵפֶר הָאֶשְׁכּוֹלוֹת הוא כינוי לאנציקלופדיה (המורכבת משלוש מילים ביוונית: אן-ציקלו-פדיה, שפירושן: "ב(תוך) מעגל ההשכלה").

שְׁקוֹלֶה (schole) ביוונית, שצלילו דומה ל"אשכול" ול"השכלה", פירושו חדר לימוד, והוא נתגלגל והיה לשְׁקוֹלָה (schola) בלטינית, שפירושה: אסכולה, בית ספר, ומכאן נגזרות גם המילים  school באנגלית, École  בצרפתית ושׁוּלֶה בגרמנית וביידיש.

 "לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל אִישׁ" (משלי יב ח).

שבת שלום ושבוע טוב,

 

דורית

==================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-25.10.2015 ל-30.10.2015

פֻּ מְ פִּ יָּ ה

לאחרונה ניכר ברשתות השיווק ריבוי כלים שאיבדו את תמימותם, כגון מערוכים ופטישי שניצלים למיניהם, שלא לדבר על סכינים, שנולדו משורש סכנה. הואיל והבטחתי לעצמי להשאיר את "הצצה שבועית לחדרי העברית" חפה מן "המצב", נעתרתי לבקשתו של אחד מתלמידי, לדון במקור המילה פֻּמְפִּיָּה – כלי שרק גזר וקולרבי עלולים להגיש נגדו תלונה על אלימות.

פומפייה היא מִגְרֶרֶת – כלי מטבח עשוי נקבים בעלי דפנות מחודדות, לגרור ירקות או מזונות שונים.

המילה פֻּמְפּיָּה מורכבת מצירוף של פּוּם + פִּיָה.

פּוּם פירושו פֶּה בארמית; פִּיָּה היא פֶּה קטן, מפתח או נקב בכלי.

הצירוף רומז לריבוי הפיות הקטנים בפומפייה, וכפל המצלול רומז לפעולה החוזרת ונשנית של ה"פמפום".

הפומפייה מופיעה בטקסט ארמי, בתלמוד הירושלמי, מסכת מועד קטן, פרק ב, הלכה ב: "באילין פומפיא שרי מיעבדינין במועדא לצורך המועד" (תרגום משוער: באילו פומפיות מותר להשתמש למועד המסוים). הקריאה הנכונה שם היא, כנראה: פּוּמְפַּיָא.

בתיאבון, שבת שלום ושבוע טוב,

דורית

==================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-18.10.2015 ל-23.10.2015

מה הקשר בין שֶׁרִי, תמר וכדורי לבין שטויות במיץ? –

ע ג ב נ י ו ת!

עד שנמצאן שוב בשפע ובזול, הבה ניזכר כיצד התחיל הכול: 

עגבנייה תרבותית היא צמח ממשפחת הסולניים. מבחינה בוטנית היא פרי, משום שהיא מכילה זרעים ומתפתחת מהשחלה (ושהמבין יסביר). קולינרית, היא מוגדרת כירק, משום שאינה נוטה למתיקות.

האירופאים פגשו אותה רק בהגיעם לאמריקה. תחילה התייחסו אליה בחשדנות והיו שסברו כי היא רעילה והשתמשו בה כקישוט בלבד. רק במחצית השנייה של המאה ה-19 הפך גידולה לנפוץ בעולם.

באירופה, כינויה העממי של העגבנייה הוא "תפוח אהבה". הרב יחיאל מיכל פינס עִברת אותו לשם האירוטי: עגבנייה, משורש ע.ג.ב, שעניינו חיזור, התעלסות ותשוקה.

 במשך כעשרים שנה החרימו חלק ממחדשי השפה העברית את המילה ה"גסה" הזו. אליעזר בן יהודה הציע לעברת את ה"בַּנְדוֹרָה" הערבית – שהיא עצמה גלגול של pomodoro  האיטלקייה - ל"בּדּוּרָה". הרב קוק הציע "אדמונייה".

אף-על-פי-כן ולמרות הכול, החל מימי העלייה השלישית נקלט השם עגבנייה בפי כול, וזהו שמה מאז ועד היום. וכל עוד בסלט מלפפון בלבד, תוכלו ב"שירונט" להאזין כעת, בלב מלא המיה,  לשיר: "עגבנייה".[1]

 שבת שלום ושבוע טוב

דורית

 

[1] מילים: יהודה קרני; לחן: יואל אנגל.

=========================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-11.10.2015 ל-16.10.2015

 בשמחת תורה מציינים את סיום קריאת פרשות התורה ועומדת להתחיל שוב הקריאה מבראשית:

א בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ [...]. 

מהם "תֹּהוּ וָבֹהוּ"? -

שממה וריקנות, שיממון מוחלט. ובהשאלה: חוסר סדרים, ערבוביה.

המילה תֹהוּ מקורה באוגריתית. אוגרית הייתה עיר-ממלכה שמית עתיקה, שנתגלתה בשנת 1920 בחפירות בתל ראס א-שַׁמְרָה בצפון סוריה. בין התגליות נמצאו תעודות בכתב יתדות כנעני מיוחד – אוגריתית, הקרובה ללשון המקרא.

המילה בֹּהוּ  מופיעה במקרא בצירוף עם תֹהו,  ואילו בתלמוד תהה או תהא יופיעו רק בצירוף עם בהה או בהא.

תָּהָה וּבָהָה – היה נבוך ונדהם, השתומם מאוד.

למיטיבי דְּרוּש, הנה ההסבר בבראשית רבה ב' ל"תהו ובהו" מפרשת בראשית  בתורה (ההדגשות, סימני הפיסוק והפירושים בין סוגריים -  שלי):

[...] משל למלך שקנה לו שני עבדים[,] שניהם באוני אחת ובטימי אחת [חיים ועובדים יחדיו.] על אחד גזר שיהא ניזון מטמיון [מאוצר הממשלה] ועל אחד גזר שיהא יגע ואוכל[.] ישב לו אותו [עבד] תוהא ובוהא[.] אמר[:] שנינו באוני אחת ובטימי אחת[,] זה ניזון מטמיון ואני[,] אם איני יגע איני אוכל. כך ישבה הארץ תוהא ובוהא[.] אמרה[:] העליונים [המלאכים] והתחתונים [בני האדם] נבראו בבת אחת[.] העליונים ניזונין מזיו השכינה[,] התחתונים[,] אם אינם יגעים[,] אינם אוכלים.

ור' יהודה בר סימון אמר[:] משל למלך שקנה לו שתי שפחות[,] שתיהן באוני אחת ובטימי אחת[.] על אחת גזר שלא תזוז מפלטין [ארמון] ועל אחת גזר טירודין [טִרדה וטִרחה]. ישבה לה אותה השפחה תוהא ובוהא[.] אמרה[:] שנינו באוני אחת ובטימי אחת[,] זו אינה יוצאה וזזה מפלטין[,] ועלי גוזר טירודין[.]  כך ישבה לה הארץ תוהא ובוהא[.] אמרה[:] העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת[.] העליונים חיים והתחתונים מתים[.] לפיכך[-] "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהו". [...].

עדכון:

האמת שתהו אינה מאוגריתית. האוגריתית, שפה שמית שקדמה לעברית, שאלה את המילה, כמו שעשתה גם העברית, מהאכדית, שבתורה לקחה אותה מהשומרית.

תהו, וגם תהום, הוא גלגול של שמה של האלה הראשונה, תיאמת או תיהמת,  Tam-Tu בתעתיק, אלת המיים המלוחים והעמוקים, שבה הכל וממנה הכל, שיצרה הכל, ואז מרדו בה צאצאיה ובראו   (מרדוך הגדול ירום הודו) את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו.

מידע אצל קאסוטו, ספרות מקראית וספרות כנענית, כרך ראשון

כשאני מלמדת את הפרק, ומנסה להסביר מהו תהו ובהו, אני מבקשת מתלמידי לעצום עיניים ולדמיין את החדר שלהם לפני שאמא נכנסת בסערה ואומרת לסדר.

תודה לרחי ולהתראות בשבוע הבא, 

 ================================================================== 

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

 

לשבוע שבין ה-4.10.2015 ל-9.10.2015

 

 

יום ראשון בשבוע הבא עלינו לטובה הוא יום הושענא רבה.

 

יום שני בו הוא שמיני עצרת.

 

יום שלישי בו הוא אִסרו חג.

 

הזדמנות חגיגית להזכיר מה הוא מה:

 

הושענא רבהכינוי ליום השביעי של חג הסוכות, שבו חובטים ערבות.

 

הושענא – על שום הפיוטים הנאמרים בחג הסוכות והפותחים במילים "הושע נא", בהקבלה לתפילות שנפתחו במילים אלה והיו נאמרות בימי בית שני, בשעת ההקפות של בית המקדש עם כפות תמרים ביד (מסכת סוכה ד ה). הפועל הפך לשם עצם, והושענא נעשה כינוי לענף עץ הערבה באגודת הלולב שנוטלים בחג הסוכות (סוכה מו).

 

הושענא רבה היא הושענא גדולה, והושענא חבוטה היא ענף הערבה לאחר שחבטוהו ביום הושענא רבה ונשארו ממנו רק הגבעולים ועורקי העלים, ובהשאלה: משל לאדם או לדבר שלא יצלח עוד לשימוש: "הוי בטלן, נבלה סרוחה, בריה חנוטה והושענא חבוטה!" (מנדלי מו"ס, שמג).

 

 

שמיני עצרתכינוי ליום השמיני של חג הסוכות, שהוא חג בפני עצמו, על יסוד הכתוב: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תהיה לכם" [במדבר כט לה (ההדגשה שלי)]. בפסוק הקדום יש טעם מפסיק בין 'שמיני' לבין 'עצרת', שהפכו מאז לצירוף כבול. "שמיני עצרת" מוחג בארץ יחד עם "שמחת תורה"; בחו"ל הוא חג לעצמו, ו"שמחת תורה" מוחגת ביום התשיעי לסוכות.

 

 

אסרו חג על יסוד הכתוב: "אִסְרוּ חַג (במשמעות: עקדו קרבן) בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (תהלים קיח כז). בספרות הפוסקים חל שינוי בהוראת הצירוף ובמעמדו. 'חג' שינה הוראתו מקרבן למועד, והצירוף הפעלי "אסרו (במלרע) חג" הפך לשם עצם (שנהגה במלעיל, על פי מסורת אשכנז). המשמעות: הוסיפו על החג. רִתמו לחג גם את היום הבא. זהו, אם כן, כינוי ליום שלמחרת חג הפסח או חג השבועות או חג הסוכות, ובהשאלה: היום שלמחרת מאורע חגיגי. 

 

באיחולי שבוע טוב, ושיהיו ימי החול במחציתו השנייה טובים ושמחים כימי החג אשר בראשיתו.

 

בברכה,

 

 דורית

============================================= 

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-20.9.2015 ל-25.9.2015

 

לסיום שבוע הזה"ב ( זהירות בדרכים):

מה בין זהירות לזהר ובין פז לפזיזות?

 

זהירות פירושה הישמרות מרע, והיא נגזרת מן השורש ז.ה.ר שמשמעו גם: נגה, אור, זיו.

ואכן, אבן שושן, במילונו, מעלה את האפשרות שזהירות היא מעין הרחבה של משמעות זו. כיצד? –

שעה שאתה מזהיר אותי, אתה כמו מאיר ומבהיר לי את הדרך, ומלמדני להישמר מפני הסכנה ולנקוט משנה זהירות.

*

פזיזות, מן השורש פ.ז.ז היא חיפזון, מהירות יתֵרה, בהילות, וכן, קלות דעת. כלומר, היפוכה של זהירות. פָּזִיז הוא צורתו העברית של פְּזִיזָא הארמי.

את רוח הבוקר השובב מכנה ביאליק: "צַפְרִיר פּוֹחֵז בֶּן-פְּזִיזָא".[1]

לפזז פירושו לנוע במהירות, אך גם להצטלצל ולהתרונן. בנוסף, קיים גם פָּזָז שפירושו: היה כעין הפָּז, כלומר, בגוון זהוב. כלומר, לפזז הוא גם "לפזר פניני אורה".[2]

 

"כן, הכול זהב!"[3]

עיניכם הרואות, כששומרים על כללי הזה"ב, אפשר להיזהר ולזהור ולפזז ולהפז.

*

סיפור אישי קטן: בסיום כיתה ב' רשמה לי המחנכת בתעודה: "תלמידה למופת". בבית שאלתי את אבא: "מה זה 'למופת'?", והוא ענה: "דורית, יש לך תעודה מזהירה!" פרצתי בבכי, כי הבנתי שהתעודה מזהירה אותי לבל אמשיך ואתדרדר. את הפירוש המואר עדיין לא הכרתי...



[1] מתוך "משירי החורף" / חיים נחמן ביאליק.

[2] מתוך "הורה ממטרה" / יחיאל מוהר ומשה וילנסקי.

[3] מתוך "הכול זהב" / חיים חפר וסשה ארגוב.

 
 
 
 
==================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-13.9.2015 ל-18.9.2015 

המבדיל בין קודש לחול ובין חול לחול 

נתחיל את השנה החדשה מההתחלה:

שורש התחלה הוא ת.ח.ל, שמקורו בשורש ח.ל.ל.

חָלָל - חֲלָלָא בארמית וחַ'לַל בערבית – הוא נפח נבוב וחלול בבניין או בגוף, ולכן מכונה כך גם המרחב שמחוץ לאטמוספרה.

חָלָל הוא גם ההרוג, המת המותיר אחריו רִיק וחסר.

אותיות חל מקיימות תדר משותף בין ח.ל.ל לבין ח.ו.ל.

יש הַמְּחַלְּלִים את קדושת החג - כלומר, מחליפים את תוכנו בחלל ריק, מרוקנים אותו ממשמעותו והופכים אותו ל... יום חֻלִּין. בשל כך מכונה מי שאינו שומר מצוות – חִילּוֹנִי.

יש המקבילים את פני החג בחֲלִילִים – הקרויים כך על שום הנקבים שיוצרים בהם חללים – ובמְחוֹלוֹת – הגזורים משורש ח.ו.ל, שפירושו: להסתובב.

גם החוֹל אשר על שפת הים נקרא כך בשל תכונתו להתרומם ולהסתובב ברוח.

אנו מביטים מבעד לחַלּוֹן – שאף הוא חלל, הפעור בקיר הבית - לראות אם לא חוזר האבק, חָלִילָה (אולי מלשון חלל, והפירוש: אל נא! חס ושלום!).

כך חלים שינויים, מתחוללות תמורות המביאות להתחלות חדשות וחוזר חֲלִילָה – כלומר, חוזר שנית, שוב ושוב, שכן, חֲלִילָה (ושימו לב להבדל בניקוד בין חֲלִילָה לחָלִילָה) פירושה הקפה, סיבוב, מחזור.

 תכלה שנה ואנחותיה, תחל שנה וברכותיה.

=====================================================================

"צפית" - הצצה שבועית לחדרי העברית

לשבוע שבין ה-6.9.2015 ל-11.9.2015

 

מה בין אֲלֻמּוֹת, אַלִּימוּת ואִלְמוּת?

 

התבואה שנקצרה נאספת, נכרכת ונקשרת לאֲלֻמּוֹת.

 

"וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה" (בראשית לז ז);

"בֹּא-יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (תהלים קכו ו).

 

המילה אֲלֻמָּה גזורה מן אֲלַם הארמית, שפירושה: הָיָה חזק.

 

התוקפנות והשימוש בכוח הזרוע או בנשק הינם בגדר אַלִּימוּת. אַלִּים בארמית פירושו גדול, גם במובן: תקיף, בעל אגרוף, שיכול להשתמש בכוח ובכפייה להשגת מבוקשו.

 

אִלְּמוּת  היא מוּמוֹ של מי שחסר לו כושר הדיבור. וראו זה פלא: אבן-שושן מציע במילונו, שהמילה אִלְּמוּת היא "אולי הרחבה מן אלם, במשמעות: קֶשֶׁר וְכֶבֶל הלשון". כלומר, לשונו של האילם נכבלה כביכול בכוח, כשם שהשיבולים נקשרות ונכבשות לאֲלֻמּוֹת.

 

וְלֹא קִנְּאוּ בּוֹ הָאַחִים / עַל כְּתֹנֶת הַפַּסִּים / שֶׁבָּה הִלְבִּישׁוּ גַּם אוֹתָם / כְּשֶׁהוּרְדוּ מִן הַפָּסִים.

וְלֹא חָלַם וְלֹא פָּתַר / וּמִן הַאֲלֻמָּה לֹא קָם, / וְלֹא נִגְרַע שְׂעִיר-עִזִּים / בְּהִטָּבְלָהּ בְּדָם.

וַאֲבִיהֶם לֹא הִכִּירָהּ, / כִּי רַבּוּ בְּנֵי זְקוּנָיו, / וְרַק מִלְמֵל חָיָה רָעָה וְלִרְאוֹתָם לֹא שָׁב.

                (אבנר טריינין, "כתונת איש המחנות").

 

לא בכדי טוענת הפסיכולוגיה כי אִלְּמוּת עלולה להוביל, בתורה, לאַלִּימוּת, שהרי חוסר היכולת להביע רגשות גורר עמו, לא פעם, תסכול וזעם.

 

ככל שאנו מרחיבים את השכלתנו ואת אוצר המילים שלנו, אנו עשויים למצוא יותר ויותר דרכים לכבוש את יצר האלימות ולבטא את עצמנו בדיבור נינוח ובנועם הליכות.

 

כך, בפנותו אל מוזת השירה שלו, נפעם המשורר לגלות כיצד, בהשראתה, הופכים המראות והקולות ברחוב הסואן לבתי שיר הדוקים וסדורים:

 

"לַסְפָרִים רַק אַתְ הַחֵטְא וְהַשופֶטֶת.
פִתְאוֹמִית לָעַד! עֵינַי בָךְ הֲלומות,
עֵת בִרְחוב לוחֵם, שותֵת שְקִיעות שֶל פֶטֶל,
תְאַלְמִי אותִי לַאֻלומות".  

                (מתוך "פגישה לאין קץ" לנתן אלתרמן).

 

 

שבוע טוב,

דורית